על אנגלית, עפרונות, מחיקות ובנות

או למה הן כל כך פוחדות?

לפני עשר שנים בערך הוצאתי את העפרונות מכיתת לימוד האנגלית שלי. יחד איתם יצאו כמובן גם את ידידיהם הטובים של העפרונות והבנות – המחקים. נשארו רק העטים. כל מיני עטים. צבעוניים, דו צדדיים, עם לחצנים, עם סיבובים… העיקר שלא יהיה עיפרון. שאי אפשר יהיה למחוק.
כי הבנות, רק הבנות, מחקו את עצמן לדעת.
ואני לא מדברת על הזמן שהתבזבז, הלכלוך הנוראי של המחיקות, או כמות הדפים שנזרקו "כי זה לא טוב / יפה".
אנחנו מדברות על פרפקציוניזם חסר פשרות. כזה שהורג.
הורג את הביטחון העצמי, העבודה הטובה, את שיקול הדעת. את ההעזה, את הדמיון.

מעכב אותן. מוחק את הזיכרון. 
מסיט את תשומת הלב מהתענוג שבלימוד לאיך אני נראית.
אסור, זו המילה, אסור שזה יצא מהקו, אסור להיכשל, אסור לטעות.

בעיקר הבנות.
לבנים זה ממש לא אכפת. רוב הזמן. הם כותבים כמו שהם כותבים, מדברים, זזים – הכל בסדר.
מצליחים? סבבה. לא מצליחים? לא נורא, נצליח בפעם הבאה.
אבל הבנות?

הרגשתי שאנחנו הולכות לאחור.

כשהייתי בכיתה ו' הייתי בטוחה שאהיה ראש ממשלה. לתפקיד עדיין היו מוניטין לא רעים.
היה לי ברור שזה אפשרי. לא היה ספק.
מאז שאני זוכרת את עצמי עשיתי מה שרציתי. עם מגבלות המציאות, אבל אף פעם לא היו מגבלות מגדר. הייתי פמיניסטית כמובן. אבל בסביבה שבה גדלתי זה היה קל. רוב דמויות ההשראה שלי, אמיתיות או מדומיינות, היו נשים וילדות. 

האפשרויות נראו פתוחות.

בשנים האחרונות הבנות שאני פוגשת בשיעורי אנגלית מבלבלות אותי.
הן חכמות, חרוצות, פעילות, תלמידות מצטיינות, רקדניות, ספורטאיות, ציירות ומדריכות בתנועה.

אבל (כמעט) כולן לא מאמינות שהן יכולות.
יש לי ה-מ-ו-ן מה להגיד ולכתוב על זה. מהרבה כיוונים: התחרות והפחד ממנה, הריקנות של ההישגיות בבית הספר, הפחד להעז, הפחד להיכשל, הפחד ממה יגידו (הבנים), הצייתנות וההליכה בתלם,  התרבות של החיצוניות, השימושים בשפה ועוד ועוד..
מכיוון שנכתבו על זה לא מעט מחקרים, מאמרים וספרים אני אקצר ואשים בהמשך קישורים למאמרים של אחרות בנושא.

מה שאני עושה בענין הבנות בשיעורי אנגלית, כתגובה לנעשה אצלי בשיעורים, אלה "שיעורי מודעות".

(אפשר גם בבית, עם המתבגרת הפרטית שלך)
לא אוהבת את המילה "העצמה". גם לא פוגשת אותן לעיתים תכופות מספיק כדי לחנך.

אבל מודעות, תשומת לב לדברים שנמצאים בסביבה כל הזמן – זה כן.
מי יודעת? אולי ילדה אחת תהנה מזה. אולי ילדה אחת תבין שלא צריך למחוק. פסק זמן מ"אני לא יודעת", "לא יכולה" וחשיבה על מה כן.

השנה לקחתי שיר ממש ישן והפכתי אותו למבוא לדיון על "מה אני יכולה".
גם הבנים בקבוצה משתתפים כמובן. מועיל למודעות המגדרית שלהם.
כרגיל – הפעילות מאד פשוטה, והמטרה שלה לעודד שאילת שאלות והעלאת אפשרויות. הצפיה בוידאו היתה מענינת ועוררה דיון נוסף. בעיקר ההשוואות להיום – אופי התחרות, הצורך בתחרות ביניהם ושפת הגוף.
היה קשה, מענין ולא נגמר.
סיפורים ממה שקרה במפגשים, בפוסטים נפרדים.
מאד מאד אשמח אם תשאירי כאן תגובה ומחשבות..
קיץ שמח, ששון ובריאות!

וכאן כמה לינקים לדוגמה. טיפה בים.

לפני שנתיים נתקלתי במאמר הזה של כלכליסט לבנות את הבנות. בכלכליסט כן?
לא באיזה בלוג על פסיכולוגיה או חינוך. זה עניין כלכלי.
כבר ב 2001 עשו ניסוי בבית ספר "מבואות עירון" ואפשרו לבנות ללמוד פיזיקה בכיתה נפרדת.
זו היתה הצלחה מסחררת.
הנה אחד המאמרים בבלוג המומלץ של רחל ארליך המחוננת

הרצאת TED מעניינת בנושא תודה ליעל לב שהמליצה

מוזמנת להקשיב, לקרוא ולעקוב אחרי רונית כפיר שמאמנת נשים לעבור מ "לא נעים" ל"נעים מאד".