אמא צריכה עזרה באנגלית. או, כמה קשה זה יכול להיות?

סוף ינואר 2021 והפוסט הזה, שנכתב בתחילת מאי ולא פורסם, נקרא עכשיו והוא עדיין רלוונטי. אז מפרסמת היום.
קראתי לו אמצע הדרך כי הייתי אופטימית. זה היה אחרי הסגר הראשון.
פוסט אמצע הדרך.

לא באמת האמצע אבל ברור שזה לא נגמר. אז אחרי חודשיים של הסתגלות פנימה עושה סיבוב ומסתגלת בחזרה החוצה.

חשבתי שזה כמו לחזור הביתה מחו"ל אחרי הרבה זמן טיול במזרח. אבל זה לא בדיוק.

חשבתי שזה יהיה כמו קודם רק עם מסיכות. אבל זה לא בדיוק.

לפחות לא בהתחלה.

כל הזמן אני שומעת אמהות. בעיקר אמהות. (קצת אבות וסבתות.)

על הבית הזה. על הביחד הזה.

חלק ממש שמחות שזה נגמר.

חלק ממש היו רוצות שזה יימשך.

כולן גילו דברים שלא ידעו או שידעו אבל דילגו.

חלק ממש נהנו ללמד את הילדים.

חלק הבינו שזה לא בשבילן.

חלק גילו את האושר: הילדים לומדים לבד.

חלק נצמדו לתוכנית הלימודים.

חלק מחפשות אלטרנטיבות.

חלק רוצות לעשות חנ"ב*.

חלק מהחנ"ב גילו שהן להיט.

חלק גילו את העושר של "המסכים".

חלק העדיפו את להוריד ולהדפיס.

חלק דאגו בגלל ההתמכרות.

חלק שמחו על המורה. חלק סמכו על המורה.

חלק התעצבנו על המטלות לאמהות. 

חלק אהבו.

כולן גילו כמה הילדים שונים. כן, ידענו, אבל עכשיו ראינו. ממש בעין. כל יום. כל היום.

זה לא כמו חופש גדול. זה לא כמו חופש בכלל.

זה היה משהו אחר כל כך.

חלק חשבו שזה נפלא.

חלק התמוטטו בלי עזרה.

חלק עבדו נורא קשה. חלק נהיו מובטלות. 

ומודאגות נורא.

חלק כעסו. הרבה מאד כעסו.

וכן, רוב המדברות על החינוך הן אמהות.

האבות, הם מדברים ממש אחרת. אם בכלל.

למדתי המון.

בעיקר ראיתי כמה מהר מתרגלות. מסתגלות. מתמוטטות.

עכשיו, כשאנחנו בסגר אינסופי ועם חיסונים אבל עם פחות תקווה, אתן מוזמנות לשחק. עם הילדים.

מוזמנות לקרוא באנגלית עם הילדים.
כמו שנאמר: "אם אין אני לי מי לי ומוכרחים להיות שמחה".
צריכה עזרה? אני כאן כדי לעזור לך לבחור. בטלפון או בווטסאפ 0545488377

*חינוך ביתי