לפני כמה שבועות הקשבתי לפרק של “חיות כיס” רילוקיישן, כפי שהסביר לי בני בן ה-9, שבו שאול אמסטרדמסקי מספר יחד עם בנו איך הם חוו את

תגידי, לא נמאס להם לשחק רביעיות? זה לא משעמם כל הזמן אותו הדבר? לא. מפתיע כמה שלא. אחרי כל פעם שאני מגוונת עם סוגי משחקים

נפרדנו. הפעם כנראה לתמיד. זה פשוט לא היה זה. ולא שלא ניסינו. בקצב שלו, בימים שלו, בשעות שלו. עם פרס, בלי פרס, לפעמים עונש. המון שיחות.

כשאריאן היתה קטנה היא אהבה לצנוח. תנו לה קיר לטפס עליו, מגלשה, מדרגות והיא כבר תגיע לקצה.  ואז …בום! היא למטה. בקפיצה, כן? אני הייתי

הי, כבר שנים שאני מדברת בעיקר עם אימהות. בדרך כלל אני מדברת איתן כי הן מביאות את הילדים ללמוד או כי הן קונות להם משחקים. בשבועות

נעים להכיר, משחק אחד כל פעם.  והפעם שני משחקי דקדוק הווה מושלם. קודם סיפור. קצת חופר, אז אפשר לדלג ישר לסוף.מי שמכיר אותי יודע שאני